פריחת הקורקבן

זה לא המקום הכי בטוח בעולם אבל אני פשוט חייבת. אני מרגישה שאין לי שום פינה לפרוק בה בספונטניות. אוקיי, אז זרם התודעה בלי שיפוטיות. שמתי סטופר לכמה דקות ואני מעכשיו כותבת בלי לעצור. לפני שבוע הוא ואני התראינו בפעם האחרונה. זה היה אחרי לילה אריך במהלכו בכינו ושכבנו לסירוגין. זה היה הסקס הכי טוב שהיה לנו, לדעתי, כי שנינו היינו נסערים ונוכחים כי הבנו שזו הפעם האחרונה. לפני שבוע. מאז נראה שעבר נצח. רק יום הנסיעות כשלעצמו היה נראה כמו נצח, בתוספת אחר הצהריים בז׳נבה גם. בכל מקרה אני כבר שבוע באלפים הצרפתיים בכיתות אמן - מכירה אנשים, גרה עם שותפה, לומדת צרפתית, שיאצו כל בוקר, חמשיית הפסנתר של שוסטקוביץ׳ כל צהריים, מקשיבה לקונצרט כל ערב. בין לבין להתאמן ולהקשיב לשיעורים של אחרים. העיקר - השיעורים שלי עם פרופסור ברונס. אחרי שלושה שיעורים (ושעות של אימון) אני כבר מרגישה שמשהו בי זז. גם הוא אמר- אבל שגם יש לי עוד דרך. אני במקום הנכון. אבל לא משנה, זה לפוסט אחר. העניוין הוא שהשבוע הזה היה לי אינטנסיבי והבחור ככר מרגיש רחוק מאד.  בימים הראשונים שלי כאן לא דיברנו אבל אחרי כמה ימים שהם הרגשתי שאני מתאפקת פשוט שלחתי הודעה, על החיים ועל המוןת ומקסימום אני עושה טעות אבל פשוט חבל לי לאבד אותו ואני מתה לשתף אותו ולשמוע את הקול שלו. הוא ענה מיד להודעה ואמר שהקדמתי אותו ודיברנו שעתיים שלמות בטלפון לתוך הלילה אבל זה לא שחרר אותי אלא בלבל עוד יותר, כי זה אחרת. ואי אפשר לגעת. ןנראה שהדרך שלי להתמודד עם הכאב שבפרידה היא מאד שונה משלי וכואב לי שאני לא יכולה לדעת מה הוא באמת מרגיש וחושב ושהוא כבר הלאה. מכעיס גם!! אבל אני כועסת גם על עצמי, לדעתי, כי גם אני סוג של הלאה, עסוקה ומתפקדת ומלאה בהמון דברים אחרים, גם אם אני חושבת עליו כל הזמן, הוא כבר מרגיש לי קצת זר ובעצם מאד מאד מאד קשה לי בסיטואציה הזו לא להרגיש שכל מה שהיה נמחק. מבחינתי, מבחינתו, הכל כמו חלום עכשיו, וזה כואב גם כי אני לא רוצה להיות סתם עוד מישהי שהייתה, ואני לא רוצה שגם הוא יהיה סתם עוד מישהו שהיה, ואני פוחדת שהוא יתקדם יותר ממני ולהיות עדה לזה, וגם מלא להצליח להשאר חברה שלו, כי אני אוהבת את האדם שהוא. הפרידה המרגשת שהייתה התפוגגה ועכשיו הכל סתמי ומעורפל. אני ממשיכה לרצות אותו למרות שמשהו בו היטשטש לי. לא יאומן, רק לפני שבוע. הוא מתגעגע אלי גם? אין לי מושג. לא נגעתי בעצמי כל השבוע הזה כי לא היה לי חשק בכלל. מה, תעבור עכשיו עוד שנה עד שאהיה עם מישהו? אפילו בשביל סתם סקס? לא נראה לי שאני יכולה סתם סקס. אבל אני מתגעגעת לאיך שזה מרגיש ולא בא לי לפתוח את הלב. אולי אפילו לא בפניי הבחור, כי הערפול הזה בקלות גורם לי להרגיש דחוייה, ולכעוס גם בלי סיבה אמיתית. יש לו עוד שנה וחצי בבוסטון. זה פשוט חסר סיכוי כרגע. ולי יש עוד שני שיעורים עם ברונס ועוד ארבעה עם רווויניוס ולפחות שני קונצרטים

מחשבות:

1) אין טעם בהסתרת החולשות שלי, אחרת הן לא יתחזקו לעולם. חוץ מזה, אני לא חושבת שאני יכולה באמת להסתיר

2) קשה לי לרצות לשחרר אותו. חשוב להזכיר: כשאני משחררת, מתפנה מקום לדברים חדשים, ויש להם פוטנציאל להיות טובים יותר.

מסקנות:

1) אין דבר פחות יציב מפרטנר שמגלה מאמץ יתר בניסיון ״לעקוב אחריי״. ככה נוצרת אווירה של פחד והיסוס. לפעמים מה שצריך זה לתת אמון בפולס הפנימי- לסמוך על האזניים, לסמוך על האצבעות, ופשוט להיכנס בביטחון בזמן. ככה הפרטנר באמת יכול להישען.

״כשניגנת את התו הזה- זה נשמע ממש טוב! גם כל שאר התווים יכולים וצריכים להשמע באותה הרמה!״

״לגוף שלך מותר לזוז בזמן שאת מנגנת״

בזמן שיעור קאמרי: נעמי המנחה ביקשה משני הכינורות לנגן לבד. ניסו שוב ושוב עד שטענה לשלמות. עכשיו הורתה לי להצטרף אליהם. צחקתי ואמרתי שאני פוחדת לטשטש את השלמות. היא הצטרפה לצחוק והשיבה: עכשיו הם יעזרו בך בשביל לבנות את הקרשנדו.

היום נפרדנו.

אני נוסעת לחודש וכשאחזור הוא כבר בעצמו יסע.

איזה חרא

קשה לי

הפסיכולוגית קראה לזה "התקף זרות" - כשהכל מרגיש אבסורד, כשכל מגע מעיק ושום טמפרטורה או תנוחה לא נוחה ושום אוכל לא טעים ואין סיפוק רק תחושה גדולה של "כמעט" ואני שוכחת איך אני נראית וכל הדימוי העצמי שלי והקרבה עם אחרים מיטשטשים עד התפוגגות, כשבפועל אני איפשהו על ספקטרום הניתוק מהמציאות, לפעמים באופן קצת טראנסי. היא אומרת שלמרות שזו לא פאניקה אפשר לקרוא לזה חרדה, ושהתקף הזרות מתפקד כמנגנון הגנה שמתעורר ברגעים בהם אני מרגישה קטנה וחסרת ערך. היא מוסיפה שלדעתה מקור התופעה הזאת ביחסים המוקדמים עם ההורים שלי, במיוחד עם אמא שלי, בעקבותיהם התרגלתי להתגונן על דרך הניתוק

בסוף קונצרט הסיום של קשת אילון התקיים בופה עבור משתתפי הקורס. הפעם לא נכחתי בתור משתתפת אלא בתור עובדת מטעם המקום המארח - למעשה לא על תקן מוזיקאית. לאחר סבב ברכות שלום, שיחות התעדכנות קצרות וכמה חיבוקים, חזרתי להתמקם יחד עם שאר לובשי המדים. פתאום ניגש אליי כריסטיאן לי, שזכה בשנה שעברה בתחרות מנוחין, שרק לפני שעה קלה העמיד את כל הקהל על הרגליים בתגובה לנגינתו, שהוא בעצם ילד פלא מגה סלב סך הכל בן 11, ושאל אותי איפה הצ'יפס. המעמד שלי מולו הביך אותי, וגם לא ידעתי את התשובה, לכן חברת המזנון תפסה פיקוד וענתה: בכיוון ההוא. ודרך אגב, אתה ילד ממש חמוד!

הוא שאל: הקשבת לי מנגן בקונצרט? ולאחר שענתה בשלילה, שילב את ידיו בספקנות והמשיך: אז למה את אומרת שאני חמוד?

אולי בעצם אני לא מקנאה. אני שואפת להיות מסוגלת להרגיש מספיקה כפי שאני, בלי תלות בהישגים שלי

ככה:

רק בעוד שבוע

לחוצה לקראת הנסיעה, וכיתות האמן

והפרידה מהבחור

הנהדר שהכרתי לפני חודש וחצי

תקופה קצרה אבל מלאה בכל טוב

לומדת ממנו ומהקשר איתו המון

חלק ניכר מהלמידה בסגנון: איך זה מרגיש כש

למשל, איך זה מרגיש כשטוב.

להרגיש מושכת

איך זה מרגיש לצאת עם מישהו בן גילי

עם מישהו שיש לי איתו המון חברים משותפים

איך זה מרגיש להתחבק ולהתנשק ולהחזיק ידיים בציבור בלי לפחד!

לצאת יחד להופעות, למסעדות, לפעמים עם חברים, לאן ועם מי ומתי שמתחשק

להכיר בלי דרמות את המשפחות

איך זה מרגיש כשלומדים אחד את השניה

כשיש מרחב לדבר על הכל

ולהציע הכל

איך זה מרגיש כשיש מרחב גם להגיד כשלא מתאים

בלי היעלבויות קטנוניות וריבים בהמשכים

איך זה מרגיש כשהסקס רק הולך ומשתפר

אולי נאיבי לומר שבתקופה קצרה נדחסו המון דברים

ובכל זאת בלב שלם אני מרגישה - חיבור כזה, עדיין לא חוויתי

בנוכחותו אני לא זקוקה להפסקות רענון. החוויה משודרגת יחד איתו

בשבילי כל זה חדש

ללא ספק כואב להיפרד

הלוואי שהיה לנו עוד זמן

גם אם נצליח לשמור על קשר, בעקבות הנסיבות זה כבר לא יהיה אותו הדבר

אתגעגע